כמה מילים סביב משאל העם הסקוטי

על אף הפוגה ממושכת בפרסום רשומות חדשות, הבלוג ועמוד הפייסבוק שלו רואים עדנה מיוחדת בשבועות האחרונים, בזכות משאל העם הסקוטי. עיתונאים מבולבלים יוצרים קשר אחד אחרי השני ומבקשים ממני מידע, הקשר היסטורי, או קישור לישראלים המתגוררים בסקוטלנד.

ניכר שכמו כולם, גם הם לא ציפו ששאלת העצמאות הסקוטית תהפוך להיות משמעותית כל כך תוך זמן קצר כל כך. עד לאחרונה, הרי, נראה היה שההכרעה הולכת להיות קלה ומוחצת לטובת האיחוד, אך תוך כמה שבועות קצרים, ובוודאי שמאז פרסום הסקר הראשון שמנבא ניצחון למחנה ה-"כן" (לעצמאות) — נטרפו כל הקלפים, והן דעתם של אנשים רבים.

סקוטלנד ואנגליה מאוחדות פוליטית מזה מעל ל-300 שנה, מאז חוק האיחוד של 1706. ועם זאת, מרבית הסקוטים עדיין תופסים את עצמם כעם נפרד, גם אם לא כולם מקדישים לכך מחשבה מרובה בחיים היומיומיים. אמנם כוחו של ההרגל הוא חזק להפליא, ובמיוחד במדינה שהיא באופן יחסי איתנה כלכלית, אך השילוב של לאומיות שגחליה לא כבו מעולם עם השלכותיו של המשבר הכלכלי של העשור האחרון — ייתכן והביאו את הסקוטים לכדי נקודת מפנה.

מחר (יום חמישי, ה-18 לספטמבר 2014) יגשו אזרחי סקוטלנד מגיל 16 לקלפיות על מנת להחליט אם הם רוצים להישאר אזרחי בריטניה או לייסד מדינה עצמאית. לרגל האירוע החלטתי שראוי לפרסם כמה מילים, אפילו שבאופן יחסי הסיקור של סקוטלנד בעברית מחוץ לבלוג הזה מעולם לא ראה ימים טובים יותר.

מה בלב הלאומיות הסקוטית?

ראוי לזכור כי הסקוטים הם היחידים מבין העמים הבריטיים המודרניים שלא הוכנעו מעולם על ידי האנגלים באופן צבאי בלבד, אלא הובאו לכדי שליטה בעיקר באמצעים פוליטיים. ראשית, על ידי איחוד הכתרים בידי מלך סקוטי — ג'יימס סטוארט, במאה ה-17, ולאחר מכן על ידי חוקי האיחוד שיצרו את הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה.

ועם זאת כל מי שראה את הסרט "לב אמיץ" מכיר את העוצמה והצבעוניות של ההתנגדותם של הסקוטים מול האנגלים. הסרט מסתיים רגע לאחר מעלליו של וויליאם וואלאס, ורגע לפני קרב באנוקברן (Bannockburn) של המאה ה-14 — סיפור הניצחון הגדול של רוברט הבְרוּס (Robert The Bruce) על אדוארד השני מלך אנגליה. קרב זה מהווה עד היום תזכורת ליכולתם של הסקוטים להתנגד לכוחה של המעצמה מדרום.

מנגד, יחסי הכוחות בין שתי המדינות תמיד מיקמו את האנגלים כצד הדורסני והכובש. מזווית הראייה שלהם, הם ניסו "לתרבת" ולהשקיט את הברברים המסוכנים מצפון. מצד הסקוטים, כמובן, האנגלים מאז ומעולם היו צוררים אימפריאליסטיים שחיפשו להכחיד את סגנון החיים המסורתי ואת מורשתם הגאה של השבטים הסקוטים העתיקים, ולנכס לעצמם קרקע שאינה שלהם.

עימותים על גבול אנגליה-סקוטלנד ובין התושבים לאנשי המשמר האנגלי שהיו פזורים ברחבי סקוטלנד היו עניין שגרתי אפילו אחרי האיחוד הפוליטי הרשמי, והיה זה קרב קוֹלוֹדֵן (Culloden) של המאה ה-18 שסימן את סופה המוחלט של ההתנגדות האלימה הסקוטית. במכה מהירה וניצחת, האנגלים ריסקו את המורדים היעקוביטים (Jacobites) בערבת קולודן (Culloden Moor), לא רחוק מאינברנס (Inverness) שבפתח הרמה הצפונית.

היעקוביטים (יעקב מלשון ג'ייקוב, המקביל לג'יימס, שמו של המלך הקודם משושלת סטוארט הסקוטית) ליוו את שובו של הנסיך צ'ארלס הצעיר (Bonnie Prince Charlie) לסקוטלנד מגלותו באירופה ורצו להכתירו במקום המלך האנגלי מבית האנובר הגרמני (פוליטיקה מלוכתית אירופית היא עניין סבוך). מול כ-7000 מורדים סקוטים עמדו כ-16 גדודים אנגליים, איריים, וכן סקוטים נאמנים לכתר, בהם פרשים ותותחנים. בסופו של הקרב העקוב מדם נהרג מהצד האנגלי חייל אחד לכל עשרה סקוטים.

אך החשיבות של קרב קולודן הייתה הרבה מעבר לתבוסה הצבאית עצמה, ומעבר למכה האיומה לנפש הלאומית הסקוטית — שהשתוקקה למלך סקוטי תחת כתר אנגליה. היה זה מסע הטרור האנגלי שבא לאחריו, שמטרתו הייתה לחסל אחת ולתמיד את כל שאריות ההתנגדות המזויינת של הסקוטים, ובדרך אגב גם הותיר את רוב איכרי הרמה הסקוטית בחורבות. יתרה על כן, היה זה גל החקיקה והאכיפה האנטי-סקוטיים שפירק את הסקוטים מנשקם ואסר עליהם להפגין סממנים סקוטיים — שהמפורסם בהם הוא החצאית הסקוטית, שנאסרה חלוטין ללבישה — שצרב את תחושת האי-צדק שמורגשת עד היום.

קולודן היווה נקודת מפנה מהותית במערכת היחסים האנגלית-סקוטית, והותיר צלקת חיה בלב האומה הסקוטית. שדה הקרב מהווה כיום מוזיאון מושקע שבו ניתן לצעוד בחופשיות בערבה המנוקדת בסלעים המנציחים את מקום נפילתו של כל שבט, ולהאזין באוזניות להדמייה מבהילה של רחשי המערכה האיומה.

אבן זיכרון בערבת קולודן

אבן זיכרון בערבת קולודן (Culloden Moor). אחת מיני רבות הפזורות ברחבי השדה.

ומה היום?

הרמה הסקוטית (Highlands) תמיד הייתה שמרנית, מסורתית ולאומנית יותר. משם צמח המרד היעקוביטי, בעוד שתושבי השפלה הסקוטית (Lowlands) העשירה והמאוכלסת, זו שבדרומה של סקוטלנד — קרוב יותר לגבול עם אנגליה — תמיד פזלה דרומה ללונדון. חלוקת צפון-דרום זו בתוך סקוטלנד היא היסטורית ועמוקה, ויש לה אין-ספור מופעים בתרבות ובפוליטיקה הסקוטית לאורך מאות השנים האחרונות. כך בצפון — אינברנס, בירת הרמה הסקוטית, לנצח רבע שעה מערבת קולודן ומזכרונות של מרמור ובושה. ואילו בדרום, הערים הגדולות אדינבורו וגלזגו, קוסמופוליטיות ואיתנות כלכלית, עם מורשת של חדשנות טכנולוגית ורעיונית שמסתכלת בעיקר קדימה (ודרומה).

לכן באופן לא מפתיע, האיזורים שהכי נחושים גם היום בתמיכתם בעצמאות הם בצפונה של הרמה הסקוטית, במחוזות שמאוכלסים יותר בדלילות, וכאלה שנטו לאורך השנים להינות פחות מהרווחה הכלכלית.  גם הקיץ, לו הייתם מסתובבים ברחבי סקוטלנד הייתם רואה בצידי הדרכים ריבוי של שלטי Yes כחולים (בעד עצמאות) ברמה הסקוטית ובצפון, ולעומת זאת רוב של שלטי No Thanks סגולים (בעד איחוד) סביב הערים הגדולות בדרום, שבהן גם מרוכזת מרבית אוכלוסיית המדינה.

שלט No, Thanks

שלט "לא תודה" (No, Thanks) בחלון בית בדרום סקוטלנד.

עם זאת, בעשור האחרון, נוכח המשבר הכלכלי העולמי וצעדי הצנע שהוחלו בבריטניה בעקבותיו, אפילו בדרומה של סקוטלנד החלו להרגיש שאולי לממשל בלונדון אין בעצם זכות להמטיר עליהם גזירות כלכליות בזו אחר זו. מאחורי הזעקה הלאומנית הקוראת להגדרה עצמית, קיים מרמור יומיומי מתמשך לגבי כך שהמדיניות הכלכלית של סקוטלנד נקבעת על ידי אנשים שלא מתגוררים בה. הזלזול ההיסטורי של האנגלים, שמתבטא בכך שרק בחודש האחרון "נזכרו" הפוליטיקאים האנגלים להביע רצון פומבי כלשהו לשמר את האיחוד, וודאי שלא מסייע לסקוטים להרגיש רצויים בו.

Vandalised no thanks sign

כיצד תיראה סקוטלנד עצמאית?

נראה שסקוטלנד מפנטזת על משהו כמו סיפור ההצלחה של אירלנד, שהפכה למעין מעצמת הייטק איזורית בשנים האחרונות בה ממוקמות רבות מהמפקדות האירופיות של חברות טכנולוגיה כמו גוגל ופייסבוק. בהינתן איכות החינוך הסקוטי (יש בסקוטלנד כמה מהאוניברסיטאות העתיקות והמשובחות באירופה), זו בהחלט לא תקווה ריקה.

המודל השני שנושאת אליו סקוטלנד את עיניה הוא של נורווגיה, אחת מהארצות העשירות בעולם. לנורווגיה יש אוכלוסיה דומה בגודלה לזו של סקוטלנד, והיא בנתה את הצלחתה על פיתוח נבון של משאבי טבע — בהם כמויות אדירות של נפט שמקורו בים הצפוני — אותו אחד שלפתחה של סקוטלנד. ראוי לזכור כי על אף תחזיות פסימיות על ירידה בכושר מיצוי משאבי הנפט הסקוטיים, סקוטלנד היא עדיין יצרנית הנפט הגדולה ביותר באיחוד האירופי.

אך ראשית תצטרך סקוטלנד עצמאית לצלוח משא ומתן מורכב עם בריטניה לגבי סדרה של נושאים כלכליים ופוליטיים, להסדיר את נושא המטבע (בריטניה הצהירה שלא תרשה איחוד מטבעות שיאפשר לסקוטלנד לשמור לעצמה את הליש"ט) וגם לתבוע לעצמה מקום באיחוד האירופי, שנכון לעכשיו רחוק מלהיות מובטח לה.

החדשות הטובות למטיילים הן שמכיוון שתעשיית התיירות מהווה אחוז עצום מהתוצר הלאומי הסקוטי, לא צפוי שמשהו ידרדר ביחסם למבקרים. אם כבר סביר שסקוטלנד עצמאית תסתמך אפילו יותר על זרם מתמיד של תיירים, לפחות עד שהכלכלה תתבסס יותר סביב תעשיות אחרות.

הרמה הצפונית

נוף של הרמה הצפונית. האם הדרך לעצמאות מובילה קדימה או אחורה?

נכון לעכשיו, מוקדם מידי מכדי לדעת כיצד יפול הפור. המרווח בין כן ללא לפי כל הסקרים הוא זעיר, ואחוז האנשים שעדיין לא החליטו כיצד להצביע הוא גבוה מידי מכדי שניתן יהיה לנבא את תוצאות המשאל. לכן, כל שנותר הוא לברך את הסקוטים על ההזדמנות המיוחדת שניתנה להם להכריע באשר לגורלם, ולאחל להם בהצלחה באשר יבחרו.

4 comments on “כמה מילים סביב משאל העם הסקוטי
  1. יפה הגיב:

    יופי של סקירה!!

  2. ביג ג'ו הגיב:

    מעניין מאוד. ואני מהמר שהם בסוף ישארו.

  3. אמנון הגיב:

    מענין ומחכים. תודה אורי

  4. ישראל גולדמן הגיב:

    יופי של סקירה!! מדהים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*


This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.