כמה מילים סביב משאל העם הסקוטי

על אף הפוגה ממושכת בפרסום רשומות חדשות, הבלוג ועמוד הפייסבוק שלו רואים עדנה מיוחדת בשבועות האחרונים, בזכות משאל העם הסקוטי. עיתונאים מבולבלים יוצרים קשר אחד אחרי השני ומבקשים ממני מידע, הקשר היסטורי, או קישור לישראלים המתגוררים בסקוטלנד.

ניכר שכמו כולם, גם הם לא ציפו ששאלת העצמאות הסקוטית תהפוך להיות משמעותית כל כך תוך זמן קצר כל כך. עד לאחרונה, הרי, נראה היה שההכרעה הולכת להיות קלה ומוחצת לטובת האיחוד, אך תוך כמה שבועות קצרים, ובוודאי שמאז פרסום הסקר הראשון שמנבא ניצחון למחנה ה-“כן” (לעצמאות) — נטרפו כל הקלפים, והן דעתם של אנשים רבים.

סקוטלנד ואנגליה מאוחדות פוליטית מזה מעל ל-300 שנה, מאז חוק האיחוד של 1706. ועם זאת, מרבית הסקוטים עדיין תופסים את עצמם כעם נפרד, גם אם לא כולם מקדישים לכך מחשבה מרובה בחיים היומיומיים. אמנם כוחו של ההרגל הוא חזק להפליא, ובמיוחד במדינה שהיא באופן יחסי איתנה כלכלית, אך השילוב של לאומיות שגחליה לא כבו מעולם עם השלכותיו של המשבר הכלכלי של העשור האחרון — ייתכן והביאו את הסקוטים לכדי נקודת מפנה.

מחר (יום חמישי, ה-18 לספטמבר 2014) יגשו אזרחי סקוטלנד מגיל 16 לקלפיות על מנת להחליט אם הם רוצים להישאר אזרחי בריטניה או לייסד מדינה עצמאית. לרגל האירוע החלטתי שראוי לפרסם כמה מילים, אפילו שבאופן יחסי הסיקור של סקוטלנד בעברית מחוץ לבלוג הזה מעולם לא ראה ימים טובים יותר.

מה בלב הלאומיות הסקוטית?

ראוי לזכור כי הסקוטים הם היחידים מבין העמים הבריטיים המודרניים שלא הוכנעו מעולם על ידי האנגלים באופן צבאי בלבד, אלא הובאו לכדי שליטה בעיקר באמצעים פוליטיים. ראשית, על ידי איחוד הכתרים בידי מלך סקוטי — ג’יימס סטוארט, במאה ה-17, ולאחר מכן על ידי חוקי האיחוד שיצרו את הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה.

ועם זאת כל מי שראה את הסרט “לב אמיץ” מכיר את העוצמה והצבעוניות של ההתנגדותם של הסקוטים מול האנגלים. הסרט מסתיים רגע לאחר מעלליו של וויליאם וואלאס, ורגע לפני קרב באנוקברן (Bannockburn) של המאה ה-14 — סיפור הניצחון הגדול של רוברט הבְרוּס (Robert The Bruce) על אדוארד השני מלך אנגליה. קרב זה מהווה עד היום תזכורת ליכולתם של הסקוטים להתנגד לכוחה של המעצמה מדרום.

מנגד, יחסי הכוחות בין שתי המדינות תמיד מיקמו את האנגלים כצד הדורסני והכובש. מזווית הראייה שלהם, הם ניסו “לתרבת” ולהשקיט את הברברים המסוכנים מצפון. מצד הסקוטים, כמובן, האנגלים מאז ומעולם היו צוררים אימפריאליסטיים שחיפשו להכחיד את סגנון החיים המסורתי ואת מורשתם הגאה של השבטים הסקוטים העתיקים, ולנכס לעצמם קרקע שאינה שלהם.

עימותים על גבול אנגליה-סקוטלנד ובין התושבים לאנשי המשמר האנגלי שהיו פזורים ברחבי סקוטלנד היו עניין שגרתי אפילו אחרי האיחוד הפוליטי הרשמי, והיה זה קרב קוֹלוֹדֵן (Culloden) של המאה ה-18 שסימן את סופה המוחלט של ההתנגדות האלימה הסקוטית. במכה מהירה וניצחת, האנגלים ריסקו את המורדים היעקוביטים (Jacobites) בערבת קולודן (Culloden Moor), לא רחוק מאינברנס (Inverness) שבפתח הרמה הצפונית.

היעקוביטים (יעקב מלשון ג’ייקוב, המקביל לג’יימס, שמו של המלך הקודם משושלת סטוארט הסקוטית) ליוו את שובו של הנסיך צ’ארלס הצעיר (Bonnie Prince Charlie) לסקוטלנד מגלותו באירופה ורצו להכתירו במקום המלך האנגלי מבית האנובר הגרמני (פוליטיקה מלוכתית אירופית היא עניין סבוך). מול כ-7000 מורדים סקוטים עמדו כ-16 גדודים אנגליים, איריים, וכן סקוטים נאמנים לכתר, בהם פרשים ותותחנים. בסופו של הקרב העקוב מדם נהרג מהצד האנגלי חייל אחד לכל עשרה סקוטים.

אך החשיבות של קרב קולודן הייתה הרבה מעבר לתבוסה הצבאית עצמה, ומעבר למכה האיומה לנפש הלאומית הסקוטית — שהשתוקקה למלך סקוטי תחת כתר אנגליה. היה זה מסע הטרור האנגלי שבא לאחריו, שמטרתו הייתה לחסל אחת ולתמיד את כל שאריות ההתנגדות המזויינת של הסקוטים, ובדרך אגב גם הותיר את רוב איכרי הרמה הסקוטית בחורבות. יתרה על כן, היה זה גל החקיקה והאכיפה האנטי-סקוטיים שפירק את הסקוטים מנשקם ואסר עליהם להפגין סממנים סקוטיים — שהמפורסם בהם הוא החצאית הסקוטית, שנאסרה חלוטין ללבישה — שצרב את תחושת האי-צדק שמורגשת עד היום.

קולודן היווה נקודת מפנה מהותית במערכת היחסים האנגלית-סקוטית, והותיר צלקת חיה בלב האומה הסקוטית. שדה הקרב מהווה כיום מוזיאון מושקע שבו ניתן לצעוד בחופשיות בערבה המנוקדת בסלעים המנציחים את מקום נפילתו של כל שבט, ולהאזין באוזניות להדמייה מבהילה של רחשי המערכה האיומה.

אבן זיכרון בערבת קולודן

אבן זיכרון בערבת קולודן (Culloden Moor). אחת מיני רבות הפזורות ברחבי השדה.

ומה היום?

הרמה הסקוטית (Highlands) תמיד הייתה שמרנית, מסורתית ולאומנית יותר. משם צמח המרד היעקוביטי, בעוד שתושבי השפלה הסקוטית (Lowlands) העשירה והמאוכלסת, זו שבדרומה של סקוטלנד — קרוב יותר לגבול עם אנגליה — תמיד פזלה דרומה ללונדון. חלוקת צפון-דרום זו בתוך סקוטלנד היא היסטורית ועמוקה, ויש לה אין-ספור מופעים בתרבות ובפוליטיקה הסקוטית לאורך מאות השנים האחרונות. כך בצפון — אינברנס, בירת הרמה הסקוטית, לנצח רבע שעה מערבת קולודן ומזכרונות של מרמור ובושה. ואילו בדרום, הערים הגדולות אדינבורו וגלזגו, קוסמופוליטיות ואיתנות כלכלית, עם מורשת של חדשנות טכנולוגית ורעיונית שמסתכלת בעיקר קדימה (ודרומה).

לכן באופן לא מפתיע, האיזורים שהכי נחושים גם היום בתמיכתם בעצמאות הם בצפונה של הרמה הסקוטית, במחוזות שמאוכלסים יותר בדלילות, וכאלה שנטו לאורך השנים להינות פחות מהרווחה הכלכלית.  גם הקיץ, לו הייתם מסתובבים ברחבי סקוטלנד הייתם רואה בצידי הדרכים ריבוי של שלטי Yes כחולים (בעד עצמאות) ברמה הסקוטית ובצפון, ולעומת זאת רוב של שלטי No Thanks סגולים (בעד איחוד) סביב הערים הגדולות בדרום, שבהן גם מרוכזת מרבית אוכלוסיית המדינה.

שלט No, Thanks

שלט “לא תודה” (No, Thanks) בחלון בית בדרום סקוטלנד.

עם זאת, בעשור האחרון, נוכח המשבר הכלכלי העולמי וצעדי הצנע שהוחלו בבריטניה בעקבותיו, אפילו בדרומה של סקוטלנד החלו להרגיש שאולי לממשל בלונדון אין בעצם זכות להמטיר עליהם גזירות כלכליות בזו אחר זו. מאחורי הזעקה הלאומנית הקוראת להגדרה עצמית, קיים מרמור יומיומי מתמשך לגבי כך שהמדיניות הכלכלית של סקוטלנד נקבעת על ידי אנשים שלא מתגוררים בה. הזלזול ההיסטורי של האנגלים, שמתבטא בכך שרק בחודש האחרון “נזכרו” הפוליטיקאים האנגלים להביע רצון פומבי כלשהו לשמר את האיחוד, וודאי שלא מסייע לסקוטים להרגיש רצויים בו.

Vandalised no thanks sign

כיצד תיראה סקוטלנד עצמאית?

נראה שסקוטלנד מפנטזת על משהו כמו סיפור ההצלחה של אירלנד, שהפכה למעין מעצמת הייטק איזורית בשנים האחרונות בה ממוקמות רבות מהמפקדות האירופיות של חברות טכנולוגיה כמו גוגל ופייסבוק. בהינתן איכות החינוך הסקוטי (יש בסקוטלנד כמה מהאוניברסיטאות העתיקות והמשובחות באירופה), זו בהחלט לא תקווה ריקה.

המודל השני שנושאת אליו סקוטלנד את עיניה הוא של נורווגיה, אחת מהארצות העשירות בעולם. לנורווגיה יש אוכלוסיה דומה בגודלה לזו של סקוטלנד, והיא בנתה את הצלחתה על פיתוח נבון של משאבי טבע — בהם כמויות אדירות של נפט שמקורו בים הצפוני — אותו אחד שלפתחה של סקוטלנד. ראוי לזכור כי על אף תחזיות פסימיות על ירידה בכושר מיצוי משאבי הנפט הסקוטיים, סקוטלנד היא עדיין יצרנית הנפט הגדולה ביותר באיחוד האירופי.

אך ראשית תצטרך סקוטלנד עצמאית לצלוח משא ומתן מורכב עם בריטניה לגבי סדרה של נושאים כלכליים ופוליטיים, להסדיר את נושא המטבע (בריטניה הצהירה שלא תרשה איחוד מטבעות שיאפשר לסקוטלנד לשמור לעצמה את הליש”ט) וגם לתבוע לעצמה מקום באיחוד האירופי, שנכון לעכשיו רחוק מלהיות מובטח לה.

החדשות הטובות למטיילים הן שמכיוון שתעשיית התיירות מהווה אחוז עצום מהתוצר הלאומי הסקוטי, לא צפוי שמשהו ידרדר ביחסם למבקרים. אם כבר סביר שסקוטלנד עצמאית תסתמך אפילו יותר על זרם מתמיד של תיירים, לפחות עד שהכלכלה תתבסס יותר סביב תעשיות אחרות.

הרמה הצפונית

נוף של הרמה הצפונית. האם הדרך לעצמאות מובילה קדימה או אחורה?

נכון לעכשיו, מוקדם מידי מכדי לדעת כיצד יפול הפור. המרווח בין כן ללא לפי כל הסקרים הוא זעיר, ואחוז האנשים שעדיין לא החליטו כיצד להצביע הוא גבוה מידי מכדי שניתן יהיה לנבא את תוצאות המשאל. לכן, כל שנותר הוא לברך את הסקוטים על ההזדמנות המיוחדת שניתנה להם להכריע באשר לגורלם, ולאחל להם בהצלחה באשר יבחרו.

נשלח ב כללי

תכנון טיול בסקוטלנד (1)

מלאכת התיכנון עבור טיול בסקוטלנד אינה שונה בהרבה מאשר עבור בכל מקום אחר (בעולם המערבי לפחות), וכאשר מתייעצים איתי בעניין אני נוטה לברר תמיד את אותן שאלות מקדימות, המתמקדות בשלושה נושאים מרכזיים:

  • משך זמן ועונה (מתי ועד מתי?) — יומיים, שבוע או חודש? בעונה או מחוץ לה? קיץ או חורף?
  • לוגיסטיקה ונוחויות (מי וכיצד?) — תקציב? טיול משפחתי, זוגי או סולו? עם או בלי רכב? מלון או אוהל?
  • תחומי עניין, אהבות וסקרנויות (מה ולמה?) — תרבות, אדריכלות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, טבע, ספורט אתגרי, וכו’ וכו’?

ברשומה זו וחברתה אאלתר קצת סביב שלושת הנושאים הללו, שעל כולם כתבתי (ואכתוב) גם בנפרד. אם עוד לא התוודעתם עדיין לגיאוגרפיה הבסיסית של סקוטלנד, מומלץ לעשות זאת עכשיו ואז לחזור לכאן.

נוף של הרמה הסקוטית, באיזור הנהר ספיי (River Spey).

נוף של הרמה הסקוטית, באיזור הנהר ספיי (River Spey).

משך זמן הנסיעה

יש כל מיני טיולים שאפשר לעשות בסקוטלנד. בין אם הם קצרים או ארוכים, מוכווני מטרה או מתמהמהים בנינוחות. כשמתחילים לחשוב בכיוון, הנה כמה דברים שמומלץ לשקול בהתאם לפרק הזמן המוקצב לנסיעה.

2-3 ימים

יספיקו רק למטיילים שהם מאוד מוכווני מטרה ומחפשים לחוות רק דבר אחד או שניים. לרוב ישקלו נסיעה קצרה כל כך רק מי שנמשכים אל הנופך המיוחד של ערים אירופיות כמו אדינבורו (Edinburgh) היפה, או שנקלעו לסקוטלנד לצרכי עבודה. בפרק זמן קצר כזה ניתן יהיה רק לדגום את אחת מהערים הסקוטיות, לבקר באחד מהפסטיבלים העונתיים או לתפוס הצגה או הופעת מוסיקה.

בסקוטלנד מתקיימים לאורך השנה אירועי תרבות תקופתיים או חד-פעמיים רבים שעלולים למשוך תיירים לביקור חפוז, אך אם תרצו להעמיק לתוך הרמה הסקוטית (Highlands), תיאלצו לתכנן טיול ארוך יותר.

4-5 ימים

חמישה ימים הם מינימום סביר, לטעמי, לביקור ברמה הסקוטית. כאן כבר יש מספר אפשרויות, אך מומלץ שלא לנסות לערבב ביניהן יותר מידי — אלא לתת דגש לאיזור אחד בלבד. כך, לדוגמה — אם מתחילים במזרח — ניתן לנחות באדינבורו ולהסתובב ברחבי הרמה הדרומית, לשתות וויסקי, לראות טבע ולבקר באתרים מעניינים. לחילופין, אפשר לנחות בגלזגו (Glasgow) ולתת גיחה מהירה לאיים ההברידיים הפנימיים (Inner Hebrides), או אפילו לנחות באברדין (Aberdeen) ומשם לשוט במעבורת לביקור קצר באיים הרחוקים בצפון.

7-10 ימים

יספיקו כבר בשביל להרחיק ולהעמיק אל תוך הרמה הצפונית (Northern Highlands), או להוסיף לטיול את האיים ההברידיים החיצוניים (Outer Hebrides) או את איי אורקני (Orkney) ושטלנד (Shetland) הצפוניים. זה כנראה פרק הזמן האידיאלי לנסיעה נינוחה המכסה את הרמה הסקוטית (Highlands) כולה.

10-14 ימים ויותר

בשבוע וחצי ויותר ניתן כבר לכסות בניחותא את הרמה הדרומית והצפונית גם יחד, את כל האיים ההברידיים, או עירוב של שניהם. טיול של שבועיים ומעלה משאיר כמובן כמעט את כל האפשרויות פתוחות.

שיקולים לוגיסטיים ונוחויות

מלבד שיקולי התזמון, אופי הטיול נקבע בראש ובראשונה על סמך הרכב המטיילים. הרי שאם מדובר בנסיעה משפחתית, הדבר יכתיב בחירות אחרות לגמרי מאם מדובר בטיול זוגי או הרפתקת סולו. הנה כמה דברים ששווה לשקול בכיוון זה.

  • משפחות — תעדפנה אולי להתרכז בערים הגדולות, היכן שיש מוקדי משיכה ועניין המתאימים לילדים קטנים, או מחוץ לערים — בפארקי קרוואנים הנוחים לכל המשפחה, עם הפעלות ונוחויות הולמות. מבחינת לינה, שווה אולי גם לשקול קוטג’ לכל המשפחה במקום חדרי מלון או B&B. משפחות עם ילדים מבוגרים יותר יכולות להתעניין גם באפשרויות הרפתקניות יותר, כמו שייט בקיאקים על הנהר ספיי (Spey) או פעילויות בהרים או ליד הים.
  • זוגות — יעדיפו לרוב ללון ב-B&B רומנטי באיזור כפרי ולטייל רגלית באיזורים השכנים (“טיול כוכב”), או לדלג מאכסנייה אחת לאחרת בעזרת רכב. זוגות הרפתקנים יכולים גם לחשוב גם לינה באוהל בחיק הטבע או על שכירת קראוון או קמפרוואן אשר יאפשר להם לנוע בחופשיות ברחבי הרמה הסקוטית.
  • יחידים — עבור מי שמטייל לבד יועיל לזכור כי רוב אפשרויות הלינה מכוונות לזוגות ויותר, כך שחדרים ב-B&B הם לעיתים יקרים יותר עבור מטיילים בודדים, ואפילו חלקות בפארק קראוונים לעיתים מחושבות לפי מינימום של שני אנשים. אך עם זאת, מטיילי סולו נהנים כמובן מגמישות מירבית ואם הם שוחרי הרפתקה, הם יכולים להקצין אל מעלי ההרים ואל החופים הרחוקים של סקוטלנד, שם נמצאים הנופים השקטים והמרגשים ביותר.
בית המלון היחידי באי הזעיר ג'וּרַה (Jura), הסמוך לאי אָיְלַה (Islay).

בית המלון היחידי באי הזעיר ג’וּרַה (Jura), הסמוך לאי אָיְלַה (Islay).

כפי שכבר כתבתי, ההחלטות סביב אפשרויות הלינה והתחבורה משפיעות כמובן על כל המאפיינים האחרים של הטיול. יש כמובן גם מגוון שיקולים הנוגעים לזמן בשנה בו נוסעים (עליהם אכתוב בהרחבה בהמשך), המושפעים גם ממזג האוויר.

בחלק הבא אתאר מספר שיקולים בתכנון הטיול הנובעים מתחומי העניין המיוחדים של כל מטייל, ואפרט מעט לגבי מה שיש לסקוטלנד להציע בנושאים שונים.

נשלח ב כללי עם התגית: ,

הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (7)

זה סיפור בהמשכים, שאת חלקו הקודם אפשר לקרוא כאן, או להתחיל מהתחלה כאן.

לשמורה שאליה הגענו היה שם שכיף לומר אבל קשה לבטא — הפארק הלאומי מִילְבּוּיְז (Millbuies National Park). עקבנו אחרי השילוט שהוביל מהכביש הראשי, ה-A941, לעבר פיתול שהתרומם במעלה של גבעה מטפסת, שהרגישה תלולה יותר מצעד לצעד.

לאחר עלייה מתנשפת של כעשר דקות — על אספלט אמנם, אך עדיין מעיקה לנוכח יום של הליכה במעמס — הגענו לחניון של השמורה. בשלב זה, על אף שהכרנו כבר את תקנון הגישה החופשית, עדיין לא הרגשנו בטוחים מספיק בנוכחותנו בשטח, וחיפשנו נואשות על אחד מהשלטים אישור לכך שזה בסדר שנבלה כאן את הלילה.

לא מצאנו. לכן גמרה בנו ההחלטה לנסות ולהתרחק מהיכן שמסתובבים אנשים (או פקחים), ולשם כך פנינו מהחניון במורד שביל הליכה שהוביל עמוק אל תוך היער.

השביל התברר במהרה כתלול למדי, שרובו בירידה מתפתלת בין שרכים ושיחים שמעליהם חופת עצים סמיכה. מבעד העצים בצבצו מידי פעם השמיים הבהירים (כן, גם בשעת ערב), אותם ראינו בעיקר בזווית העין — בזמן שניסינו שלא למעוד על העפר הלח עם התרמילים הכבדים על הגב. לאחר ירידה של כעשר דקות נוספות, בהן הצלחנו לא ליפול ולהתגלגל אפילו פעם אחת, הגענו לבסוף אל קרקע מוצקה, כבר כמעט בשעת חשיכה.

מילבויז 1

בתחתית הירידה בירך אותנו צליל מים מפכים, ולידם חלקת עפר שטוחה למדי שעליה החלטנו לעשות את הלילה. המקום הרגיש אפל ומבודד, רחוק מאוד מכל ישוב ואדם (או פקח, עם מבט מאשים). כך שהזדרזנו להקים את האוהל ולבשל לנו ארוחת ערב חמה — שילוב כלשהו של שעועית וביף ג’רקי כזכור לי — ואז התכנסנו לתוך האוהל בדיוק כשהתחיל גשם, שהיה עתיד לטופף על תקרתנו במשך רוב הלילה.

אבל לנו כמובן היה יבש ונחמד, ובמיוחד חם ונעים — על שקי השינה והמזרונים החדשים שרכשנו באלגין אחרי ליל האימים של אמש. וכך, לאחר לילה של שנת ישרים נחוצה, לאור בוקר פתחנו את דלת האוהל ונגלה בפנינו המחנה במלוא יופיו.

מילבויז 2

המהפך שבין הלילה הראשון לשני היה די מושלם, אם כן. הבטנו על חלקת גן העדן הקטנה שכבשנו וחייכנו לעצמנו. אבל קצת אחרי שהתחלנו להתארגן סביב הבוקר החדש, הבחנו פתאום בדמות שצועדת בין העצים מכיוון השביל שממנו באנו.

פקח? שכן? מישהו אחר שבאמתחתו מבט מאשים וחמור סבר לתרמילאים הטריים מישראל? כל שנותר לנו היה לעקוב אחרי התקרבותה של הדמות, בעיניים חרדות.

נשלח ב כללי עם התגית: , , , , , ,

שיחה קצרה ברדיו עם אליהוא בן און (רשת ב’)

השבוע שוחחתי קצת עם אליהוא בן און בתוכניתו הוותיקה “הקשר הישראלי” ברשת ב’, שאני נהנה ממנה כבר שנים רבות. קצת (יותר מידי) על עצמי בלונדון, וקצת על סקוטלנד ועל הבלוג. מי שמתעניין מוזמן להאזין.

 

נשלח ב כללי

מזח שום-מקום

את המזח המשונה הזה צילמתי ביום חורף סקוטי די שגרתי, בין ממטר לממטר, תחת שמיים סמיכים מרוב עננים. תחושת השום-מקום נובעת לא רק ממה שמול המצלמה — מהגוונים העכורים שמתמזגים לכדי שמיכה של אפור — אלא גם מהמקום המעניין שמאחוריה.

מזח שום-מקום

זהו המזח הפרטי של מזקקת בּוּנָהָבֵן (Bunnahabhain) שעל האי אָיְלַה (Islay) — אחד מהאיים ההברידיים הפנימיים (Inner Hebrides) שעל חופה המערבי של סקוטלנד.

אילה הוא אחד מהמוקדים החשובים ביותר של ייצור וויסקי בסקוטלנד, ורוב המזקקות שעליו (ויש לא מעט) ממוקמות ממש על שפת הים. לכן, באופן טבעי, יש להן גם מזחים שבאמצעותם היו משנעים בימי קדם (טוב, לא מאוד קדם) חביות ובקבוקים של וויסקי מהאי אל היבשת.

כיום רוב הייצוא מתבצע דרך הנמלים הגדולים בעיירות פּוֹרְט אֵלֵן (Port Ellen) ופּוֹרְט אָסְקֵייג (Port Askaig) — שם גם עוגנות המעבורות הגדולות המשיטות תיירים (ומשאיות) אל האי — ולכן רוב המזחים הללו נותרו בעיקר כמאפיין קישוטי של המזקקות הימיות הללו. כאן משקיף המזח אל מפרץ בונהבן, ובאופק ניתן לראות את האי ג’וּרַה (Jura) הסמוך.

אך מזקקת בונהבן עצמה רחוקה מאוד מהתדמית הרומנטית של מזקקה סקוטית חמימה וחביבה. כשיורדים במדרון הגבעה על פני הכביש המרהיב המוביל אליה, נפגשים בסוף הדרך עם אסופה של מחסני מסילה חצי-מודרניים, שגודלם וצפיפותם בסמוך לים מקנים למקום תחושה של נמל תעשייתי נטוש.

זו כנראה המזקקה הכי מלנכולית שאי פעם ביקרתי בה, ומקום שמרגיש בהחלט כאילו הלך בעצמו קצת לאיבוד.

אבל בסקוטלנד גם שום-מקום יכול להיות עניין של קסם.

נשלח ב כללי עם התגית: , ,

רישום לעדכונים בדוא"ל

ניתן לקבל עדכונים ישירות לדוא"ל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה. כתובתך לעדכונים:


ואפשר גם בפייסבוק

או בטוויטר