אילסה קרג (Ailsa Craig)

הצילום הזה מראה מעט מהנוף של חופה המערבי של סקוטלנד, בחלקה התיכון שבאיזור אֶיְר (Ayrshire). הוא משקיף מהכביש A719, שעוקף את הכביש A77 — דרך החוף הראשית — מנקודה שנמצאת מעט צפונית לכפר גִירְבַן (Girvan), בו עוגנות המעבורות המודרניות המפליגות אל ומחופי צפון אירלנד.

נוף של חופה המערבי של סקוטלנד המשקיף אל אילסה קרג

האי המשונה שברקע הוא אֵילְסָה קְרֶג (Ailsa Craig), הנמצא במרחק של כ-16 ק"מ מהחוף. בליטת האבן הזו, שהיא בגודל של כקילומטר רבוע, היא למעשה "פקק" של הר געש דומם. כיום הוא אינו מיושב, אך בעבר היו כורים ממנו גרניט כחול שהיה משמש במיוחד לייצור אבני קֶרְלִינְג (curling), ובמאה ה-16 הוא היה מקלט לקתולים נרדפים שהתחבאו עליו מפני הרפורמציה הסקוטית.

כיום האי משמש בעיקר בתור שמורה לציפורים, ועושות בו את ביתן רבבות של סולות צפוניות (gannets) ואפילו תוכי ים (puffins). רשמית הוא נמצא בבעלותה של המרקזה ה-8 של אילסה, אבל הוא מוצע למכירה מזה כמה שנים.

Papageitaucher Fratercula arctica

מכיוון שאילסה קרג מהווה נקודת ציון ימית כה בולטת בין חופיה של אירלנד וסקוטלנד, ובמיוחד בנתיב הים המסורתי שבין בלפסט (Belfast) לגלזגו (Glasgow) דרכו היגרו פועלים אירים רבים במטרה למצוא עבודה, הוא ידוע גם בשם אבן הדרך של פאדי (Paddy's Milestone), על שם פטריק הקדוש, פטרונה של אירלנד, ששמו משמש גם ככינוי לאירים עצמם.

אם כי מהחוף, וזה רק לטעמי כמובן, הוא נראה קצת כמו אי אקזוטי בו הנבל המרושע מסרט של ג'יימס בונד היה בוחר למקם את מאורתו הסודית…

עם התגית: , ,

הסקוטית היחידה שנהרגה באושוויץ

רשומה זו היא לרגל יום השואה הבינלאומי. בקרוב נחזור לשידורינו הרגילים והנעימים יותר.

זהו סיפור יוצא דופן, בין כל שאר הסיפורים יוצאי הדופן, של התקופה הנוראה ההיא. קטן, עצוב, נוגע ללב, ומהדהד לדורות. כיצד מצאה את עצמה מיסיונרית נוצרית מכפר קטנטן בסקוטלנד במחנה ההשמדה האיום מכולם? התשובה היא אנושית מאין כמותה — מכורח עקשנות ואהבה ללא תנאים, בלי כל הבדל דת וגזע.

מן הכפר בסקוטלנד

ג'יין היינינג נולדה בשנת 1897 בחוות לוׁכֵנְהֶד (Lochenhead Farm), בכפר דָנְסְקוׁר (Dunscore) שבמחוז דָמְפְרִיזְשַייר (Dumfriesshire) בדרום סקוטלנד. היא הייתה ילדתם החמישית של תומס היינינג, איכר במקצועו, ושל אשתו הראשונה ג'יין מת'יסון, שהייתה גם היא בתו של איכר.

ג'יין היינינג

היינינג גדלה לתוך הכנסייה הסקוטית הפרסביטרית, והתחנכה בבית הספר שבכפר הולדתה עד שזכתה במלגה לאקדמיה של דמפריז בשנת 1909. משם מצאה את דרכה אל המכללה המסחרית של גלזגו (Glasgow), ואז עבדה במשך עשור כמזכירה מומחית במפעל טוויה ענקי בפֶּייזְלִי (Paisely). היא חיה חיים טובים ונוחים, אך הרגישה כי היא רחוקה מלמלא את חובת חייה כנוצריה מאמינה.

בשנת 1932 נזדמנה מול עיניה של היינינג מודעה של הכנסייה הסקוטית שחיפשה אם בית עבור מעון הנערות בבית הספר של המיסיון הסקוטי בבודפשט. ההזדמנות לשרת כמיסיונרית משכה את היינינג להגיש את מועמדותה והיא התקבלה למשרה. לאחר השתלמות קצרה באדינבורו (Edinburgh), היא יצאה למשימתה החדשה בהונגריה.

המיסיון הסקוטי בבודפשט

המיסיון הסקוטי בבודפשט (Scottish Mission) הוקם בשנת 1841, כשמטרתו העיקרית להטיף ליהודי הונגריה במטרה להמירם לנצרות. המיסיון ייסד בית ספר בשנת 1846, בעזרת תרומות מיהודים שהמירו את דתם, ורוב תלמידיו באו ממשפחות יהודיות.

הקהילה היהודית בבודפשט הייתה מהמובילות באירופה, ויהודי הונגריה הרגישו יוצאי דופן בזכות מידת ההצלחה שהשיגו תוך התערות בכלכלה המקומית (מעל למחצית מהרופאים ועורכי הדין בעיר היו יהודים). אך כמובן שהחברה ההונגרית מעולם לא באמת קיבלה אותם לחיקה, והאנטישמיות שמתחת למרקם החברתי העדין עתידה הייתה להתפרץ בצורה איומה.

ועם זאת במשך שנים שמחו המשפחות היהודיות לשלוח את ילדיהן לבית הספר הסקוטי, הן מכיוון שרמת הלימוד בו הייתה גבוהה מאוד, והן בזכות אווירת הסובלנות המיוחדת ששררה בו. אמנם נלמדו בו תכנים דתיים נוצריים ויעודו היה מיסיונרי במובהק, אך תלמידות יהודיות קיבלו גם חינוך דתי יהודי, ולא חוו שום כפייה או אפלייה.

ילדות בחצר של בית הספר של המיסיון הסקוטי בבודפשט.

ילדות בחצר של בית הספר של המיסיון הסקוטי בבודפשט.

אוה הלר, תלמידה לשעבר, אמרה על בית הספר הסקוטי: "הכרת התודה על כך שהתייחסו אלי באופן שהרשה לי לשמור על כבודי היא עצומה. תחושת הכבוד, וכך שיכולתי לעשות מה שהייתי צריכה לעשות בגיל 14 נותנת למקום הזה משמעות מאוד מיוחדת."

היינינג עצמה, בתור אם בית, הייתה אחראית לכ-50 תלמידות מתוך 400 שלמדו בבית הספר, ורכשה במהרה שליטה בשפה ההונגרית. תפקידה העיקרי של ג'יין היה לדאוג לרווחת הבנות שהתגוררו במעונות בית הספר בזמן לימודיהן. הרחק מבית המשפחה, היא הייתה האם המחליפה שטיפלה בהן כאשר נפלו ונחבלו בזמן משחק, וניחמה אותן אם התעוררו מסיוט בלילה.

כשנה לאחר שהתחילה את עבודתה בבית הספר עלה היטלר לשלטון בגרמניה, וכמה שנים לאחר מכן, בשנת 1939, בעת ששהתה בחופשה בקורנוול שבאנגליה, פרצה מלחמת העולם השנייה. ג'יין מיהרה לחזור לבודפשט על מנת להשגיח על הילדות בתקופה המבהילה הזו.

מלחמה, יאוש והבטחה

במשך שנים אחדות לאחר פרוץ המלחמה, מסע הכיבוש הגרמני באירופה פסח במידת מה על הונגריה, מכיוון שהשלטון המקומי היה כה ידידותי כלפי הנאצים. האוטונומיה ההונגרית הובילה לכך שהיהודים בבודפשט היו מבודדים לזמן מה מהאיומות שבזוועות שפשטו בפולין וגרמניה, אך ההדרדרות במעמדם הייתה כדור שלג שהתגלגל לאיטו.

על אף תחושת היחודיות של יהודי בודפשט, האנטישמיות ההונגרית החלה לתת את אותותיה בבירור. יהודים שחיו בבודפשט במשך שנים ללא אזרחות נעצרו וגורשו, חלקם על רכבות למחנות הריכוז. בית הספר הסקוטי היה נקודת אור בודדה של סובלנות עבור ילדי היהודים, אך גם מנהליו ומוריו, כמו כל הזרים, נתקלו בקשיים הולכים וגוברים מצד הממשלה הלאומנית. ואמנם, כבר בשנת 1940 הורתה הכנסייה לג'יין לשוב לסקוטלנד, אך היא סרבה לעזוב את בנות המיסיון ככל שהתארכה המלחמה.

ב-19 למרץ 1944 צעדו חיילים גרמנים לתוך בודפשט, והנאצים נטלו על עצמם את השלטון בפועל. בתוך ימים ספורים, חנויות יהודיות נסגרו לחלוטין, יהודים הוגבלו לביתם והחל להיגזל מהם רכושם שלב אחר שלב. האשלייה כאילו הדברים עלולים עוד לשוב לקדמותם התערערה והחלה להתחלף בפחד קיומי וייאוש.

ג'יין היינינג עם כמה מהילדות שתחת השגחתה.

ג'יין היינינג עם כמה מהילדות שהיו תחת השגחתה.

הייתה זו ג'יין שתפרה על בגדי הילדות את הטלאי הצהוב שעמו הוכרחו ללכת לבית הספר, ונוכח חששותיהן של המשפחות היהודיות, היא כתבה מכתבים להוריהן בהם הבטיחה מפורשות שלא תעזוב אותן. הכנסייה הסקוטית, מצידה, הפצירה בה במכתב אחר מכתב לשוב למולדתה, אך היא סרבה. היא כתבה חזרה, "אם הילדות האלו הזדקקו לי בימי האור, כמה עוד תזדקקנה לי בימי החושך הללו?"

"לי היו אפשרויות מועטות. לה היו כל האפשרויות כולן. לעזוב את הונגריה, לשמור על עצמה, והיא בחרה שלא."

— אוה הלר, תלמידה לשעבר

מחירה של מסירות

ג'יין קיימה את הבטחתה להישאר עם הילדות ככל שתוכל, עד שבאפריל 1944 נעצרה על ידי הגסטפו ונכלאה בבודפשט בכלא פואוצה. לפי מסמכי הגסטפו, היא הואשמה בכך ש-"עבדה בקרב היהודים" , ש-"בכתה כשראתה את הילדות הולכות לכיתה כשלבגדיהן טלאי צהוב" וש-"פיטרה את סוכנת הבית שלה, שהייתה ארית." כמו כן הואשמה בכך שהאזינה לשידורי ה-BBC, שקיבלה לביתה אורחים בריטיים, וההאשמה החריפה ביותר — שהייתה פעילה בפוליטיקה.

היא הודתה באשמה בכל הסעיפים מלבד בכך שעסקה בפעילות פוליטית, עובדה אותה הכחישה במרץ בחקירותיה.

"היא לא הייתה מסוגלת לתפוס את הרשע בתוכו היא פעלה. זה פשוט לא היה ביכולתה להבין את מה שעמד מולה. היא חיה בעולם אחר. עולם מתורבת, הגיוני וסביר, שבו אנשים לא הרגו אחד את השני בלי שום סיבה."

— אנט לנטוס, תלמידה לשעבר

במאי 1944 נשלחה ג'יין ממחנה המעצר בקישטרצ'ה לפולין, בתוך רכבת בה נדחסו אלפי יהודים שבדרכם להשמדה יחד עם אחרים שהנאצים ביקשו להיפטר מהם. בהגיעה לאושוויץ, בתור אסירה פוליטית, היא לא עברה סלקציה, אך כנראה שנשלחה למחנה הנשים, שם עברה במקלחות החיטוי לפני שגולח ראשה וקועקע על ידה המספר 79467.

יצוע הקש שלה היה ממוקם בבלוק 9 של המחנה.

"אני לא חושבת שהיא הבינה את האכזריות של הגרמנים, את זה שיקחו אותה, כאזרחית סקוטית, לאושוויץ ויקעקו אותה ויהרגו אותה."

— קטלין פקרד, תלמידה לשעבר

ג'יין הייתה אישה נקייה ומוקפדת, ויש הסבורים שהיו אלה התנאים הסניטריים והאוכל של המחנה שהביאו אותה לכדי מחלה, וכמובן שגם עבודת הפרך במחנה הכפייה. כאסירה פוליטית, היא יכלה להתכתב עם קרובים ושלחה מספר גלויות בזמן שהותה במחנה, שברובן ביקשה שישלחו מזון. היא לא סיפרה הרבה על התנאים במחנה, אך ניכר היה שאינה מצפה לשרוד.

הגלויה האחרונה ששלחה ג'יין לחבריה בסקוטלנד, ב-15 ליולי 1944, נחתמה במילים: "אין הרבה על מה לדווח מכאן, בדרך לגן עדן."

יומיים לאחר מכן נפטרה ג'יין היינינג באושוויץ. היא הייתה בת 47 במותה.

סיבת המוות הרשמית צויינה כ-"תשישות כתוצאה מדלקת מעיים", אך יש הסבורים שנרצחה בתאי הגזים ב-16 לאוגוסט. כך או כך, גופתה נשרפה ונוספה לערימות האפר יחד עם שאר נרצחי המחנה.

"ג'יין היינינג הייתה אור שזרח באפלה. בתוך כל השנאה והזוועות של מלחמת העולם השנייה ושל השואה, שיצרה אווירה של אימה בעולם, היא נתנה אהבה לכולם וכל מי שהיה עמה בקשר."

 — אנט לנטוס, תלמידה לשעבר

גל עד על שמה של ג'יין היינינג עומד כיום בסקוטלנד בין כנסיית דנסקור (Dunscore Kirk) לבית הקברות של הכפר בו גדלה, כמו גם לוחית זיכרון בכנסייה עצמה. כמו כן, שתי לוחיות זיכרון עם שמה תלויות במיסיון הסקוטי בבודפשט.

בית הקברות בכפר הולדתה של ג'יין, בשפלה הסקוטית, בו עומדת מצבה לזכרה.

בית הקברות בכפר הולדתה של ג'יין, בשפלה הסקוטית, בו עומדת מצבה לזכרה.

בשנת 2010, עיריית בודפשט שינתה את שמו של הכביש הראשי שעל גדות הנהר פשט, בין גשר השלשלאות לגשר אליזבט, על שמה של ג'יין היינינג (Jane Haining rakpart).

היא הסקוטית היחידה שנמנית עם חסידי אומות העולם, והוכרה על ידי יד ושם בשנת 1997.

"אני חושבת על האישה הקטנה הזו שסרבה לעזוב את הונגריה וסרבה לעזוב את הילדות היהודיות שלה. החוב הוא עצום. החוב הוא מעבר לג'יין, הוא גם למדינה שהולידה את ג'יין, ולתרבות שהולידה את ג'יין."

— אוה הלר, תלמידה לשעבר

רשומה זו קרובה לליבי מסיבות משפחתיות. אבי נולד בבודפשט לאחר המלחמה, ואילו סבי, שלימים יכתוב ספרים על ההיסטוריה של יהדות הונגריה, היה בה מורה בתיכון, וכך גם סבתי. כמה מקרובי משפחתי נספו באושוויץ, וכמה מהם חמקו מאותו גורל בזכות מזל וחסד.

מקורם של רבים מהחומרים ברשומה זו הוא מסרט תיעודי קצר של ה-BBC בשם Jane Haining: The Scot Who Died in Auschwitz.

הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (8)

זה סיפור בהמשכים, שאת חלקו הקודם אפשר לקרוא כאן, או להתחיל מהתחלה כאן.

הבוקר תחת חופת העצים הצפופה של שמורת מִילְבּוּיְז (Millbuies) היה אידילי להפליא, ואפילו הופעתו המדאיגה של האיש במעלה הגבעה לא הצליחה לגרום לנו להזדרז יותר מידי. במקום זה הבטנו זה אחד על השני במשיכת כתפיים, מתכוננים למבוכה, ועקבנו אחרי האיש בעודו צועד במורד השביל התלול.

לבסוף הבחנו שהוא אינו לובש מדי פקח שמורה, ואין באמתחתו נזיפה חמורת סבר. במקום זה התברר שמדובר בטיפוס מאיים קצת פחות — להלן: איש עם כלב. הלה הסתפק בלברך אותנו בבוקר טוב בזמן שהמשיך לפסוע לעבר הקצה השני של חלקת היער. שם הוא והכלב טיפסו על גרם מדרגות — שכלל לא הבחנו בו קודם — ונעלמו מן העין.

לאחר שקיפלנו את המחנה ופנינו לצאת מן היער, העפנו מבט נוסף אל עבר אותו גרם מדרגות וגילינו למבוכתנו שהוא מוביל — במרחק כמה מטרים — הישר אל הכביש הראשי. הסתבר שכאשר טיפסנו במעלה ואז במורד ההר בליל אמש עשינו למעשה סיבוב ארוך ומהולל, וקצת מיותר.

ניחא. משכנו בכתפינו ועלינו על הכביש דרומה (עדיין ה-A941) שחתך דרך העיירה הבלתי-ציורית רוֹתֵ'ס (Rothes), מקום מושבן של שתי מזקקות וויסקי שעל שתיהן פסחנו, אחת בכוונה רבה ואחת בטעות מצערת. מזקקת גְלֶן גְרָנְט (Glen Grant) מכילה בשטחה גנים מרהיבים ורחבי ידיים, אך מייצרת וויסקי איום ונורא, אז ויתרנו.

מזקקת גְלֶנְרוֹתֵ'ס (Glenrothes), לעומת זאת, מייצרת וויסקי נפלא — שעתיד היה להפוך לאחד החביבים עלי באיזור כולו — אך כשביקרנו שם עוד טרם תהינו על קנקנו, והמזקקה עצמה אינה פתוחה באופן רשמי למבקרים. אז המשכנו ללכת, לעת עתה עוד לא מודעים לפספוס המצער.

כביש A941 דרומית לעיירה רוֹתֵ'ס (Rothes).

כביש A941 דרומית לעיירה רות'ס.

כמה צעדים משם הרימה את ראשה המפלצת שהיתה מועדת לשנות את תוכניות הטיול מקצה לקצה, במחציתו השנייה. בחירה עגומה מאוד של נעליים (צבאיות! אורתופדיות!) הובילה לכך שגם ההליכה הקלה יחסית התחילה לתת את אותותיה ברגלי הדואבות, וכשהתקרבנו לישוב הבא שעל הכביש — כבר לקראת ערב — עשינו החלטה מנהלית שלא לבלות את אותו לילה באוהל.

הכפר הציורי שהגענו אליו, במרחק כמה מילין מרות'ס, רכן מעל גבעה שעל נהר, ליד גשר ברזל נאה. טיפסנו במעלה הגבעה וכשהגענו אל שורת הבתים הראשונה, פנינו שמאלה וחיפשנו את הדלת הראשונה שמעליה שלט B&B.

צבעה היה ירוק, ונקשנו בה בעיניים מלאות תקווה.

עם התגית: , , , , ,

רכבות בסקוטלנד

למרות שכבר המלצתי — ככל הניתן — לשכור רכב בסקוטלנד, ראוי לזכור כי מערכת התחבורה הציבורית בסקוטלנד היא מפותחת ויעילה למדי, ומהווה אפשרות טובה לתרמילאים או למי שמטייל בעצלתיים. כמובן שגם ברכב, למי שמועדים אל האיים — קווי המעבורות הרבים יהוו חלק בלתי נפרד מחוויות הטיול. לכן זו הראשונה בסדרת רשומות על תחבורה ציבורית בסקוטלנד, ובה אפרט בקצרה על האפשרויות לנסיעה ברכבות אליה ובתוכה.

רכבות אל תוך סקוטלנד

מערכת הרכבות הסקוטית מהווה חלק מהתשתית הבריטית ומחברת בינה לבין יעדים דרומיים באנגליה. יש רכבות תכופות מלונדון אל הערים הראשיות אדינבורו (Edinburgh) וגלזגו (Glasgow), וכמה כאלה שיוצאות מערים אחרות ברחבי אנגליה. כל הרכבות בתוך סקוטלנד מופעלות כיום על ידי הזכיינית ScotRail, אך קווים החוצים את הגבול לאנגליה מופעלים על ידי מגוון זכייניות אחרות.

  • חברת East Coast מפעילה רכבות מלונדון קינגס קרוס (London King's Cross) לאדינבורו לאורך חופה המזרחה של אנגליה, דרך פיטרבורו, יורק וניוקסל, שחלקן ממשיכות גם לגלזגו, אברדין או אינברנס.
  • חברת Virgin Trains מפעילה קו לאורך החוף המערבי של אנגליה מתחנת לונדון יוסטון (London Euston) לגלזגו דרך קרוּ, פרסטון וקרלייל (Carlisle).
  • רכבת הלילה הקָלֶדוֹנִית (Caledonian Sleeper) מציעה קרונות שינה בנוסף למושבים ויוצאת כל ערב (מלבד ערב שבת!) מתחנת לונדון יוסטון (London Euston) לגלזגו ואדינבורו, עם נסיעות המשך לאברדין ואינברנס.

כמו כן, חברת First מפעילה קו בשם TransPennine Express הנוסע ישירות לאדינבורו וגלזגו משדה התעופה של מנצ'סטר (Manchester).

זמני הנסיעה מלונדון הם בין חמש שעות (לרכבת יום) לעשר שעות (לרכבת לילה) לאדינבורו ולגלזגו. משם לאברדין ואינברנס יש להוסיף עוד כשעתיים-שלוש.

רכבת הלילה הקָלֶדוֹנִית (Caledonian Sleeper) במעבר דְרָמוׁכְטֵר (Pass of Drumochter) שבין הרמה הדרומית והצפונית.

רכבת הלילה הקָלֶדוֹנִית (Caledonian Sleeper) שועטת דרך מעבר דְרָמוׁכְטֵר (Pass of Drumochter) שבין הרמה הדרומית והצפונית.

רכבות בתוך סקוטלנד

מערכת הרכבות בסקוטלנד מציעה לנוסעים בה כמה מהנופים היפים בעולם, בין הרים ועמקים ומעל אגמים יפהפיים. אחד מהקווים המפורסמים הוא קו הרמה המערבית (West Highland Line), שבמקטע שבין פוֹרְט ווִילְיאָם (Fort William) למָאלֵג (Mallaig) מציע נסיעה ברכבת קיטור "כמו פעם", שבדמותה השתמשו בין השאר גם בסדרת סרטי הארי פוטר, בתור ההוגוורטס אקספרס.

רכבת הקיטור היעקוביטית (The Jacobite) של קו הרמה המערבית (West Highland Line) מעל גשר גְלֶנְפִינַן (Glenfinnan Viaduct).

רכבת הקיטור היעקוביטית (The Jacobite) של קו הרמה המערבית (West Highland Line) מעל גשר גְלֶנְפִינַן (Glenfinnan Viaduct).

כרטיסים לרכבת

ישנם שלושה סוגי כרטיסים רגילים לרוב הרכבות:

  • Anytime – שמישים בכל שעות היממה.
  • Off-Peak – ניתנים לשימוש רק מחוץ לשעות העומס. שעות העומס הן לרוב בין השעה שבע לתשע בבוקר ובין השעה ארבע לשבע בערב, אך ההגדרה הרשמית היא שהם תקפים לרכבות "עמוסות פחות".
  • First Class – כרטיסי מחלקה ראשונה ניתנים לשימוש בכל שעות היום וכוללים לרוב מושבים משודרגים, שקע למחשב וכיבוד קל.

ניתן לרכוש כרטיסים בתחנות הרכבת, דרך סוכני נסיעות או כמובן באינטרנט בעזרת כרטיס אשראי. הזמנה מראש כמעט תמיד מבטיחה תעריפים מוזלים, ואם מזמינים דרך אתר האינטרנט גם קל יותר לוודא שרוכשים את הכרטיס הנכון לרכבת הנכונה. את הכרטיסים אוספים בתחנה בעזרת כרטיס האשראי ששימש להזמנה.

בתחנה עצמה, אם משרד הכרטיסים סגור יש בדרך כלל מכונת כרטיסים אוטומטית, וניתן גם לרכוש כרטיס מהפקח על הרכבת (אם כי לרוב בתעריפים הרגילים בלבד, שעלולים להיות יקרים יותר).

כרטיסי הנחה ומשולבים

ניתן לרכוש מגוון של כרטיסים מיוחדים ומשולבים לפי איזורים, או כאלה שמקנים הנחות לפי גיל, לקבוצות מאורגנות, למזמינים מראש או לפי מועד היציאה. חלקם תקפים גם עבור קווי אוטובוס מסויימים ועל מעבורות של קלמק בחוף המזרחי, וחלקם גם נותנים הנחה למעבורות לאורקני ושטלנד. העיקריים שבהם הם:

  • כרטיסים של ScotRail כמו ה-Highland Rover וה-Central Scotland Rover, שהם כרטיסים גמישים המקנים נסיעות בלתי מוגבלות ברכבת וגם באמצעי תחבורה ציבורית אחרים.
  • כרטיסים לנסיעה בלתי מוגבלת של BritRail, שהגמיש בהם הוא ה-Freedom of Scotland, שנותן נסיעות בלתי מוגבלות בתוך סקוטלנד. יש גם את ה-Scottish Highlands Pass שתקף צפונית לגלזגו, ואת ה-Central Scotland Pass שתקף בין גלזגו לאדינבורו.

יש גם כרטיסי Rail and Sail שמשלבים בין רכבות למעבורות, שהם זמינים דווקא דרך חברות המעבורות ולא חברות הרכבות.

הצילומים ומרבית המידע ברשומה זו הם באדיבות לשכת התיירות הסקוטית.

 

עם התגית: , ,

בדרך להיות (מזקקת האי ארן)

כמו רבים מהצילומים החביבים עלי, גם זה נתפס בחופזה — כמעט במקרה —  בין נסיונות מוקפדים בהרבה לצלם את קרביה המעניינים של מזקקת אָרַן (Arran), שנמצאת על האי שנותן לה את שמה. לשמחתי, רצפת הבטון הרטובה הפכה זווית אפרורית למדי למשהו נוצץ קצת יותר.

חביות במזקקת ארן

מזקקת ארן עצמה מיוחדת בכך שהיא מהצעירות בסקוטלנד. היא הוקמה בשנת 1995 ליד העיירה לוֹכְרָנְזַה (Lochranza), בירתו של האי. כמו ברבים מהאיזורים בסקוטלנד, גם בארן היו בעבר עשרות מזקקות זעירות, ביתיות או מסחריות, שרובן פעלו באופן בלתי חוקי, אך האחרונה שבהן נסגרה ב-1837. כיום זוהי המזקקה היחידה שנמצאת על האי, ומייצרת וויסקי מצויין באמצעים מודרניים.

בתחילת ימיה של המזקקה, מפאת חוסר מקום, היא נאלצה לאחסן חלק מהחביות שלה מחוץ לאי, והן מצאו בית חם (או בעצם, קריר וממוזג) במחסניה של מזקקת סְפְרינְגְבַנק (Springbank) בעיירה קָמְבֵלְטָאוּן (Campbeltown). אך עם הזמן הוקמה בה מערכת איחסון חדשנית שמאפשרת לאחסן חביות על מסילות מתכת בגבהים שהם הרבה מעל למקובל במחסני וויסקי מסורתיים — ולגשת אליהן בעזרת מיכון מודרני.

כאן מדובר במחסן ביניים בו מאוחסנות החביות לפני שיורמו על מסילות בעזרת מלגזה מיוחדת.

רוצים ללמוד עוד קצת על וויסקי סקוטי? הנה מבוא נינוח.

עם התגית: , , ,