הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (2)

זה סיפור בהמשכים, שאת חלקו הראשון אפשר לקרוא כאן.

את מסענו בסקוטלנד התחלנו בעיר אָבֵּרדִין (Aberdeen), שלחופה המזרחי, שם נחתנו מטיסת המשך של אייר פראנס שהמריאה מפאריז. בדיעבד רק נתגלה לנו שזה מסלול פחות נפוץ למטיילים בסקוטלנד, מכיוון שנמל התעופה של אברדין הוא זעיר יחסית ומגיעות אליו הרבה פחות טיסות מלאחיו הגדולים באדינבורו (Edinburgh) וגלזגו (Glasgow).

לאחר שגילינו כי אחד ממזרוני המטיילים שלנו אבד במבוכי הכבודה ולא הגיע יחד איתנו (פרט אשר יתברר כמשמעותי בהמשך), חגרנו את התרמילים הכבדים על הגב ונסענו בהסעה (שאטל) משדה התעופה לתחנת הרכבת של הפרבר דָייס (Dyce), לידו ממוקם השדה. מכיוון שהיה כבר לקראת ערב, עלינו משם מייד על רכבת לכיוון צפון, לעיירה אֶלְגִין (Elgin).

ראוי לציין כי בשלב זה, תוכנית הפעולה הוכתבה באופן מוחלט על ידי עצות ששידלנו מהמקומיים. המטרה ביום הראשון הייתה בעיקר למצוא מקום להניח בו את הראש, ומכיוון שזה היה כרוך במציאת חלקת אדמה להקים עליה אוהל, הכוונה הייתה להתרחק מסביבה עירונית ככל האפשר ולנצל את קוד הגישה החופשית של סקוטלנד, הנותן זכויות מפליגות למטיילים הולכי רגל בשטחי הטבע הסקוטי.

עם זאת, משיחות עם אנשים התחוור לנו כי המקום הכי נוח להטות בו אוהל יהיה פארק קרוואנים (caravan park). אלה, הסתבר, משרתים גם מטיילים ממונעים וגם תרמילאים, והם פזורים בכל רחבי סקוטלנד. בירור קצר איתר לנו אחד כזה מעט צפונה לעיירה אלגין, ואליו עשינו את דרכנו. כאן באתר ייכתב עוד רבות על פארקי קרוואנים בסקוטלנד, אבל בשלב זה הם היו עדיין חידוש מסקרן.

מתחנת הרכבת של אלגין, אליה הגענו לאחר נסיעה של שעתיים בערך, עלינו על אוטובוס לנסיעה של חצי שעה בקירוב לכפר הזעיר בֶּרְגְהֶד (Burghead), על חופה הצפוני-מזרחי של סקוטלנד. ואמנם, כשירדנו מהאוטובוס נשב עלינו אוויר מלוח וקר להפליא. הלילה היה שקט וסואן בעת ובעונה אחת, מכיוון ששאון גלי הים נשמע היטב מבעד לרחובות הנטושים מאדם.

כתוצאה מההתניידות הבלתי-פוסקת של אותו יום, לא הספקנו ממש לאכול או לשתות בדרך. לכן מתחנת האוטובוס צעדנו במעלה הרחוב הראשי של הכפר בחיפוש אחר קערת מרק, אולם בין כל העסקים המוחשכים מצאנו רק פאב שהיה לפני סגירה. למרבה הצער, אוכל כבר לא היה בנמצא. אבל הפונדקאית החביבה הציעה לנו לפחות כוס תה מחממת.

רעבים ולאים עשינו את דרכנו בהליכה קצרה לפארק הקרוואנים, שכמעט ונושק לחופו של הים הצפוני. מכיוון שהשעה הייתה כבר קרובה לחצות, לא היה איש שיקבל את פנינו בכניסה לפארק. לכן פשוט ניווטנו את עצמנו לשטח הדשא הפנוי הראשון שמצאנו, הקמנו את האוהל בחופזה, ואז הצטנפנו בתוך השקים —  למה שעתידה הייתה להיות אחת משנות הלילה המתישות בחיינו.

ברגהד

את החלק הבא אפשר לקרוא כאן.

עם התגית: , , , , ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*


This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.