הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (3)

זה סיפור בהמשכים, שאת חלקו הקודם אפשר לקרוא כאן, או להתחיל מהתחלה כאן.

באוהל שלנו, על כר דשא מעל גבעה שלחופו של הים הצפוני, הלילה הזדחל לו באיטיות מורטת עצבים. שנינו היינו ספונים בתוך שקי שינה שרכשנו בישראל, שהיו מוגדרים כמתאימים לשלוש עונות (ובוודאי לסתיו, כך חשבנו) — שרועים פרקדן — בשיניים רוטטות וגוף אחוז צינה.

מתחת לשק השינה שלי היה לפחות מזרן מטיילים דקיק (הו, כה דקיק), בעוד שזה של שותפי לאוהל נחמס באכזריות על ידי אייר פראנס, ובינו לבין האדמה הקפואה הייתה רק רצפת האוהל. עם זאת, היה נדמה לי כאילו זה משום מה לא מפריע לו לישון, בעוד שאני חשתי סבל מתמשך. עד שלאחר כמה שעות מפרכות שבין שינה לעירות, כשהחושך התחלף בזוהר כחול עכור, עלה בדעתי לבסוף לסנן:

–"אתה ער?"
–"כן. לא באמת ישנתי."
–"גם אני לא. הייתי בטוח שאתה ישן."
–"לא. קר מדי."
–"אההההההה."

בֶּרְגְהֶד (Burghead)

בשעת בוקר מוקדמת (מספיק כדי שלא תהיה עוד נפש פעילה מלבדנו) קילפנו את גופותינו הקפואות מתוך שקי השינה, פירקנו וארזנו את האוהל בגידופים חרישיים, הרכבנו על כתפינו את התרמילים ויצאנו מפארק הקרוואנים בחזרה לכיוון הכפר — מרחק של דקות ספורות.

על אף תקוותנו החלושה, כמובן שהמרכול המקומי, בו חלמנו לרכוש איזה כעך להשתיק איתו את נהמות הבטן, היה סגור מפאת השעה. במקום זה ניגשנו לתחנת האוטובוס שייקח אותנו בחזרה דרומה, לאֶלְגִין (Elgin). כאן המתינה לצידנו בחורה צעירה שפטפטנו איתה על הא ודא, ושאלנו כמה שאלות להמשך הדרך — שהחשובה בהן הייתה היכן נוכל לקנות ציוד שינה מחמם יותר. לשמחתנו היא אמרה שנוכל בוודאי למצוא משהו בעיירה.

ההמתנה היוותה גם הזדמנות אידיאלית לסכם בה את חווית ברגהד. למרבה הצער, במצבנו הנרגן, הדבר שהכי התרשמנו ממנו היה שבכפר של 1,600 תושבים — חור על קצה המפה עם רחוב ראשי באורך חצי קילומטר — היה גם מרכז מבקרים לתיירים.

זה לא שנעלמה מעינינו כליל העובדה שכמו כל כפר סקוטי כמעט, יש בו קסם שמיוחד לו. או שמיקומו על חוף הים הצפוני, בעונה אחרת אולי, בשקיעה אולי, היה יכול להיות עוצר נשימה ומרגש להפליא. אלא שהפרטים האלה התקשו פשוט, באותו הרגע, להתגבר על התשישות והמזג הרע.

מבט אל הים הצפוני מפאתי הכפר ברגהד (Burghead).

מבט אל הים הצפוני מקצה הכפר ברגהד (Burghead).

במקום זה עלינו על האוטובוס הקצר בחזרה לאלגין, ובמהלך הנסיעה התחלנו לתכנן את תחילתו האמיתית של המסע בהמשך אותו היום. שכן הרעיון הרי היה לצעוד במורד שביל הוויסקי, והצעדה שלנו הייתה אמורה להתחיל מאלגין לכיוון דרום.

כשהגענו לעיירה, עשינו קודם את דרכנו לסניף של רשת חנויות מטיילים בריטית בשם מִילֵטְס (Millets), הנפוצה גם בסקוטלנד, שם קיווינו להחליף את ציוד השינה הנלעג שלנו במיטב האיבזור הארקטי — כדי לוודא שלילה כמו זה שעבר עלינו לא יחזור לעולם.

ואז, כשעברנו בין דלתות החנות, קיבלו אותנו להפתעתנו פנים מוכרות.

את החלק הבא אפשר לקרוא כאן.

עם התגית: , , , ,
2 comments on “הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (3)
  1. Assaf הגיב:

    To elaborate a bit on that dreadful night : several times during the night I looked over the bags(functioning as barrier between us) and saw Uri laying still on his mat and not moving, and with eyes closed.
    About 3am I pulled on my waterproof jacket in hopes that it will contain some heat in the covers – with little success, but there was no sign of awakness from Uri.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*