הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (6)
זה סיפור בהמשכים, שאת חלקו הקודם אפשר לקרוא כאן, או להתחיל מהתחלה כאן.
הכביש שמספרו A941, כפי שהסברתי בחלק הקודם, הוא אחד מהנתיבים המרכזיים של שביל הוויסקי (Malt Whisky Trail) ושל איזור ספייסייד (Speyside) כולו, ומימינו ומשמאלו שוכנות עשרות מזקקות ידועות יותר ופחות.
עמוסים בתרמילים יצאנו מאלגין (Elgin) בשעת צהריים מוקדמת והתחלנו ללכת על שולי הכביש (דו-נתיבי, דו-סיטרי) לכיוון דרום. מזג האוויר היה אידילי, ובמיוחד במונחים סקוטיים — שמיים כחולים ושמש צהובה שמתחתיהם שדות ירוקים ועצים — ומולנו, האפור המהודק של הכביש.
בדרך עברנו על פני שלטים גדולים של שתי מזקקות מעניינות — לונגמורן (Longmorn) שממש מחוץ לאלגין, ובנריאך (BenRiach). זו השנייה מעניינת מכיוון שהיא אחת מהמזקקות הבודדות בסקוטלנד שנמצאות בבעלות פרטית, ולא של קונגלומרט בינלאומי, ויש לה היסטוריה ארוכה ומלאת תהפוכות. הראשונה, לונגמורן, מעניינת בעיקר כי הוויסקי שלה נורא טעים.
אך על אף העובדה ששתיהן נגישות מאותו כביש לכיוון דרום, לאף אחת מהן לא נכנסנו, אלא במקום זה המשכנו למתוח רגליים על הכביש.
את ההליכה לצידי כביש של הרמה הסקוטית קצת קשה לתאר, ולכן הפעם אני נותן בעיקר לתמונות לדבר. אבל ראוי אולי לציין שהצעידה הראשונה הזו הולידה את אותה תחושה קסומה וסהרורית שליוותה אותי לכל אורך הטיול. כשחזרנו, תיארתי אותה בערך כך:
"כל כך יפה שם, כל כך כל כך וכל הזמן, עד שמפסיקים לשים לב מתישהו. פשוט נטמעים לתוך היופי הזה, ומרגישים יפים יותר וטובים יותר בתוכו."
לקראת ערב, נתקלנו בשילוט המוביל לשמורת טבע מקומית והחלטנו לחפש שם מקום להטות בו אוהל. יום ההליכה היה נעים להפליא, והחיוך השלו על הפנים מחק לגמרי את תלאות הלילה והבוקר. אך למרבה המזל, החיוך היה עתיד עוד להתרחב.
את החלק הבא אפשר לקרוא כאן.
כתיבת תגובה