הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (7)

זה סיפור בהמשכים, שאת חלקו הקודם אפשר לקרוא כאן, או להתחיל מהתחלה כאן.

לשמורה שאליה הגענו היה שם שכיף לומר אבל קשה לבטא — הפארק הלאומי מִילְבּוּיְז (Millbuies National Park). עקבנו אחרי השילוט שהוביל מהכביש הראשי, ה-A941, לעבר פיתול שהתרומם במעלה של גבעה מטפסת, שהרגישה תלולה יותר מצעד לצעד.

לאחר עלייה מתנשפת של כעשר דקות — על אספלט אמנם, אך עדיין מעיקה לנוכח יום של הליכה במעמס — הגענו לחניון של השמורה. בשלב זה, על אף שהכרנו כבר את תקנון הגישה החופשית, עדיין לא הרגשנו בטוחים מספיק בנוכחותנו בשטח, וחיפשנו נואשות על אחד מהשלטים אישור לכך שזה בסדר שנבלה כאן את הלילה.

לא מצאנו. לכן גמרה בנו ההחלטה לנסות ולהתרחק מהיכן שמסתובבים אנשים (או פקחים), ולשם כך פנינו מהחניון במורד שביל הליכה שהוביל עמוק אל תוך היער.

השביל התברר במהרה כתלול למדי, שרובו בירידה מתפתלת בין שרכים ושיחים שמעליהם חופת עצים סמיכה. מבעד העצים בצבצו מידי פעם השמיים הבהירים (כן, גם בשעת ערב), אותם ראינו בעיקר בזווית העין — בזמן שניסינו שלא למעוד על העפר הלח עם התרמילים הכבדים על הגב. לאחר ירידה של כעשר דקות נוספות, בהן הצלחנו לא ליפול ולהתגלגל אפילו פעם אחת, הגענו לבסוף אל קרקע מוצקה, כבר כמעט בשעת חשיכה.

מילבויז 1

בתחתית הירידה בירך אותנו צליל מים מפכים, ולידם חלקת עפר שטוחה למדי שעליה החלטנו לעשות את הלילה. המקום הרגיש אפל ומבודד, רחוק מאוד מכל ישוב ואדם (או פקח, עם מבט מאשים). כך שהזדרזנו להקים את האוהל ולבשל לנו ארוחת ערב חמה — שילוב כלשהו של שעועית וביף ג’רקי כזכור לי — ואז התכנסנו לתוך האוהל בדיוק כשהתחיל גשם, שהיה עתיד לטופף על תקרתנו במשך רוב הלילה.

אבל לנו כמובן היה יבש ונחמד, ובמיוחד חם ונעים — על שקי השינה והמזרונים החדשים שרכשנו באלגין אחרי ליל האימים של אמש. וכך, לאחר לילה של שנת ישרים נחוצה, לאור בוקר פתחנו את דלת האוהל ונגלה בפנינו המחנה במלוא יופיו.

מילבויז 2

המהפך שבין הלילה הראשון לשני היה די מושלם, אם כן. הבטנו על חלקת גן העדן הקטנה שכבשנו וחייכנו לעצמנו. אבל קצת אחרי שהתחלנו להתארגן סביב הבוקר החדש, הבחנו פתאום בדמות שצועדת בין העצים מכיוון השביל שממנו באנו.

פקח? שכן? מישהו אחר שבאמתחתו מבט מאשים וחמור סבר לתרמילאים הטריים מישראל? כל שנותר לנו היה לעקוב אחרי התקרבותה של הדמות, בעיניים חרדות.

נשלח ב כללי עם התגית: , , , , , ,
One comment on “הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (7)
  1. מאת שי:

    נו ! נו !! אני במתח !!! מי זה היה ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*


רישום לעדכונים בדוא"ל

ניתן לקבל עדכונים ישירות לדוא"ל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה. כתובתך לעדכונים:


ואפשר גם בפייסבוק

או בטוויטר