הפעם הראשונה שלי, או: איך בכלל הגעתי לסקוטלנד (5)

זה סיפור בהמשכים, שאת חלקו הקודם אפשר לקרוא כאן, או להתחיל מהתחלה כאן.

לאחר השיטוט החפוז בממלכת הוויסקי הקסומה של של גורדון ומקפייל, עשינו עצירה אסטרטגית בסופרמרקט המקומי על מנת להצטייד במצרכי מזון לדרך, וגם כדי לחטוף (סוף סוף!) משהו לארוחת בוקר. משם, חמושים במטעמים מעודנים כמו שעועית וביף ג'רקי, עשינו את דרכנו למזקקת הוויסקי הראשונה של הטיול — ממש בקצה המערבי של אלגין.

גְלֶן מוֹרֵיי (Glen Moray)

ממרחק עשרות סיורי מזקקה מזה — הראשון שלי — שעליו אספר כאן, אני בכל זאת שומר לו חסד נעורים. גלן מוריי הוא לא וויסקי מוצלח במיוחד, והמזקקה שמייצרת אותו אינה יפה או מרתקת במיוחד, אבל שניהם בהחלט מייצגים את הפנים היפות של סקוטלנד שהתאהבתי בהן מהרגע הראשון.

הכביש הקצרצר שהתעקל מטה מהרחוב הישנוני שבקצה המזרחי של אלגין לכיוון החנייה של מזקקת גלן מוריי הוביל אל דלת ברזל ענקית, שמצידה עמדה בפתחו של מבנה שנראה בעיקר כמו כניסה למפעל תעשייתי קטן, אם כי כזה שהוא נקי ומטופח.

במרכז המבקרים של המזקקה בירכו אותנו שני אנשים — אישה מבוגרת וצעיר שנראה כמו תיכוניסט שזו העבודה הראשונה שלו. זה השני התברר במהרה כמדריך הסיור שלנו, ומכיוון שלא היו אנשים נוספים בתור (או בכלל), יצאנו איתו מייד לסיבוב במזקקה.

אנטומיה של סיור מזקקה

הסיור התחיל בנימת שיעמום קלה מצד המדריך הצעיר שלנו. אך סיורי מזקקה בסקוטלנד מבוצעים במקצועיות נדירה, וגם הצעירים שמגוייסים אליהם עוברים הכשרה מוקפדת ולוקחים את עבודתם ברצינות רבה, מתוך הבנה שהם בחוד החנית של תעשיית התיירות הסקוטית.

יחד עם זאת, אחד הטקסים החשובים בתחילת כל סיור מזקקה הוא התהייה על קנקנם של המטיילים. מדריכי הסיורים נאלצים להתמודד עם מגוון טיפוסים, שחלקים מבינים יותר וחלקם פחות, חלקם חובבי וויסקי וחלקם לא שתו אותו מעולם והם רק מסמנים "וי" על חוויית טיול בסקוטלנד.

לכן רק לאחר ששאל אותנו כמה שאלות וגילה שאנחנו חובבים, סקרנים וחדורי התלהבות, ועם זאת לא מחפשים להפגין בנפיחות את ידענותנו (אתגר נפוץ להפתיע למדריכי סיורים) מול מי שחי ונושם ייצור וויסקי — נראה שהוא מפשיר קצת ונכנס לעניין.

את תוכנו של הסיור הזה, כמו של כל סיור מזקקה בערך, אפשר לקבל כאן. בסופו של הסיבוב כבר היינו כולם חיוכים, ובחנות המזקקה גם נסתבר לנו שגלן מוריי היא מזקקה אחות למזקקת אָרְדְבֶג (Ardbeg) שעל האי אַיְלַה (Islay) ולמזקקת גְלֶנְמוֹרַנְגִ'י (Glenmorangie) הממוקמת צפונית לאינברנס (Inverness).

מהות הקרבה המשפחתית היא כמובן שהן שייכות לאותם בעלים, אך מבנה הבעלות המשונה של מזקקות וויסקי בסקוטלנד הוא נושא לרשומה אחרת לגמרי.

סיר העיסה (mash tun) במזקקת ארדבג

זה אינו צילום מגלן מוריי (Glen Moray), אלא מאחותה הרחוקה ארדבג (Ardbeg), שמסתבר שסירי העיסה (mash tun) שלה מיוצרים למעשה באלגין.

כאן כבר נפתחו הבקבוקים, ומלבד טעימה של גלן מוריי — שהוא כאמור לא וויסקי מסעיר במיוחד — ניתן לנו גם לטעום מביטוי (expression הוא מונח שתעשיית הוויסקי הסקוטי המציאה לתערובת זו או אחרת שיוצאת ממזקקה) של ארדבג בשם אוּגָדָל (Uigeadail), שכבש את ליבי ובקבוק ממנו נכנס לאחר לבטים לא-ממושכים לתרמיל שעל הגב.

אל הדרך

ה-A941 הוא אחד הכבישים שחובקים את הנהר סְפֶיי (River Spey) בדרכו הארוכה מהרי קֶיְרְנְגוֹרן (Cairngorn Mountains) אל חופה הצפוני-מזרחי של סקוטלנד, שם הוא נשפך אל הים הצפוני.

למטיילים על שביל הוויסקי, או בכלל באיזור ספייסייד (Speyside), ה-A941 הוא נתיב הכרחי. כך שביוצאנו מגלן מוריי,  עם בטן חמימה מוויסקי — המשכנו מייד להיכן שהוא פוגש את אלגין, עלינו על שוליו והתחלנו לצעוד דרומה.

את החלק הבא אפשר לקרוא כאן.

עם התגית: , , , , , ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*


This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.